|
משתפת סיפור (שמות בדויים!)
|
היום |
הכל התחיל בדרך הרגילה הביתה. היינו חמש בנות, חבורה אחת מגובשת, או לפחות כך חשבתי. באותו יום, אחת החברות – נקרא לה ליה – אמרה לי שהיא עושה הפרדה מוחלטת בין מי שהיא בלימודים לבין מי שהיא בבית. כששאלתי אותה בתמימות: "איך את יכולה פשוט לא להיות את?", לא דמיינתי שהשאלה הזו תהפוך לכדור שלג.
מאותו רגע, הכל השתנה. ליה בחרה להתרחק, והשתיקה שלה נמשכה חודש שלם. אבל זה לא נגמר שם. היא שיתפה את שאר הבנות בגרסה שלה לסיפור, ופתאום מצאתי את עצמי מול חברה נוספת, אביגיל, שהחליטה גם היא להפנות עורף בגלל משקעי עבר שצפו פתאום.
ניסיתי לגשת, ניסיתי לדבר, ניסיתי לסגור את הקצוות בבגרות – בכל זאת, כבר עברנו מזמן את גיל בת המצווה – אבל גיליתי שמאחורי הקלעים נרקמות מזימות וריצויים. כשביקשתי מאביגיל לדבר, היא הייתה צריכה "אישור" מליה מה להגיד לי. באותו רגע הבנתי הכל. ראיתי את הלחישות, שמעתי את הריכולים, והבנתי שאני לא עיוורת ולא חירשת למציאות.
היום אני עומדת בצומת דרכים: האם להמשיך לנסות לרדוף אחרי חברות שבוחרת להסתתר מאחורי מסכות וריכולים, או לחכות שהן יבינו את הטעות שלהן ויפנו אליי?
לפעמים, הדרך הביתה היא לא רק מסלול הליכה, אלא דרך לגלות מי החברים האמיתיים שלך באמת.
מה דעתכם? מה אתם הייתם ממליצים לעשות?
|
|
מוקדש
ל עםהנצח0_שנתנה_לי_השראה❤️ | |
|
|
