|
הסיפור של נועה מקווה שתאהבו כי השקעתי המון
|
אתמול |
נועה עמדה מול המראה בחדר שלה בבוקר הראשון של שנת הלימודים, הלב שלה דפק חזק. המשפחה שלה עברה דירה לעיר חדשה בגלל העבודה של אבא, והיום היא מתחילה את כיתה ז' במקום שבו היא לא מכירה אף אחד. "רק חברה אחת," היא לחשה לעצמה, "זה כל מה שאני צריכה."
אבל המציאות בבית הספר החדש הייתה קשה משחשבה. הילדים כבר הכירו מהיסודי, הקימו קבוצות משלהם, ואף אחד לא באמת שם לב לילדה השקטה שיושבת לבד בטור ליד החלון.
נועה החליטה שהיא עושה הכל – אבל הכל – כדי שמישהי תרצה להיות חברה שלה.
היא שמה לב שילדה בשם שירה היא הילדה הכי פופולרית בכיתה. למחרת, נועה הביאה איתה חבילה ענקית של חטיפים ששירה אוהבת וחילקה לכולם בהפסקה. הבנות לקחו את החטיפים, אמרו "תודה" קצר, וחזרו לדבר ביניהן.
שבוע לאחר מכן, כששירה שכחה להכין את שיעורי הבית במתמטיקה והייתה בלחץ, נועה קפצה מיד: "רוצה להעתיק ממני? הכנתי הכל!". שירה לקחה את המחברת, החזירה לה אותה בסוף השיעור עם חיוך קטן, אבל בהפסקה שוב הלכה לחברות שלה.
נועה לא ויתרה. היא התחילה לשנות את עצמה. היא קנתה בגדים בסגנון שהבנות האחרות לבשו, למרות שהיא לא אהבה אותם. היא העמידה פנים שהיא מעריצה להקה שהיא בכלל לא סובלת, ובילתה שעות בלילה ברשתות החברתיות כדי ללמוד על מה כולם מדברים, רק כדי שיהיה לה מה להגיד בבוקר. היא הפכה להיות כמו צל של הבנות האחרות – צוחקת מהבדיחות שלהן, מסכימה עם כל מילה שלהן, ומוחקת את מי שהיא באמת.
השיא הגיע כשאורטל, אחת הבנות מהקבוצה, אמרה בלעג על ילדה אחרת מהשכבה שהיא "מוזרה". נועה, שנואשה להרגיש שייכת, הנהנה ואמרה: "כן, היא באמת נראית מוזר". באותו רגע, הלב של נועה נחמץ. היא שנאה את עצמה על זה. היא הרגישה שהיא מוכרת את הנשמה שלה בשביל חיוך מזויף.
בסוף אותו שבוע, חולק בכיתה דף הרשמה לעבודה בזוגות. נועה הייתה בטוחה שאחרי כל מה שעשתה, מישהי תבקש להיות איתה. היא חיכתה ליד השולחן, מביטה בשירה ובאורטל. הבנות התחלקו לזוגות במהירות, ואף אחת אפילו לא הציצה לכיוון שלה. נועה נשארה שוב לבד.
היא הרגישה חנק בגרון. היא קמה מהכיסא, יצאה בריצה מהכיתה ונכנסה לתא האחרון בשירותים. שם, כשהדלת נעולה, היא פשוט התפרקה. הדמעות זלגו מעצמן. היא בכתה על המאמץ, על הבגדים שהיא לובשת ולא אוהבת, על המילים המגעילות שהיא אמרה, ועל זה שלמרות שהיא ביטלה את עצמה לחלוטין – היא עדיין שקופה.
פתאום היא שמעה דפיקה רכה על דלת התא.
"הכל בסדר?" שאל קול שקט מהצד השני. זה היה הקול של תמר, ילדה שקטה מהכיתה שבדך כלל ישבה בשורה הראשונה וציירה במחברות שלה.
נועה ניגבה את הדמעות ופתחה את הדלת, נבוכה. "כן, סתם... קצת לחץ," היא שיקרה.
תמר הביטה בה בעיניים טובות והושיטה לה טישו. "ראיתי אותך כל השבועות האלה," אמרה תמר בשקט. "ראיתי כמה את מנסה להצחיק אותן, ולהיות כמוהן. ואתמול, כשראיתי אותך מסכימה איתן על הילדה ההיא, ידעתי שזה לא באמת את. הפרצוף שלך היה נראה כאילו את סובלת."
נועה השפילה את מבטה, דמעה נוספת זלגה על לחיה. "אני פשוט... רק רציתי שתהיה לי חברה אחת. הרגשתי שאם אני אהיה עצמי, אף אחד לא ירצה אותי."
תמר חייכה חיוך אמיתי וחם, לא מהסוג שנועה ראתה אצל שירה. "אני דווקא ראיתי אותך ביום הראשון, לפני שהתחלת להשתנות. ראיתי את המחזיק מפתחות של מיקמק שיש לך על התיק, ורציתי לבוא לדבר איתך כי גם אני מעצבת שם יצירות בקהילה. אבל אז רצת אחריהן... אם תרצי, חסר לי זוג לעבודה במדעים. בלי חטיפים ובלי להעתיק שיעורי בית."
נועה הביטה בתמר והרגישה כאילו משקל ענק מורם לה מהלב. היא חייכה, הפעם חיוך אמיתי, ראשון מזה חודש.
|
|
מוקדש
ל מורנוש1001nifx123noa1139lee12 | |
|
|
