|
שנה גישה - פרק 4 + פרק 5
|
22/09/2025 |
~ לכבוד ראש השנה, הפעם יהיו שני פרקים במקום אחד!
אין לכם מושג איך זה מרגש אותי לפרסם את זה:)
בהזדמנות זו אני רוצה לבקש סליחה אם פגעתי באיזושהי דרך במישהו!
שנה טובה ומתוקה וחג שמח חברים! ~
פרק רביעי:
אחרי התקרית המוזרה הזאת, לשמחתי, זה היה הזמן שבו היה צריך ללכת. נויה נראתה מיואשת. אני מקווה מאוד שסהר לא יעשה צעד פזיז עם הסרטון ההוא. אם הוא יעשה זה לא ייגמר טוב בשבילו.
אחרי נסיעה קצרה, הגעתי לחנות בגדים שאני עובדת בה וראיתי הרבה אנשים יחסית לבדרך כלל, בחנות, ואת עמית שהייתה עד עכשיו במשמרת.
"היי רון! מה קורה?" היא אומרת לי תוך כדי שהיא מסדרת דברים בקופה.
"היי, סליחה שאיחרתי קצת, איך הייתה המשמרת?"
"סבבה. היום יש יותר אנשים כפי שאת רואה." היא הסתכלה מסביב.
"כן אני רואה-" "אה, רון," היא קוטעת אותי בלי לשים לב. "ראיתי שנויה חברה שלך הגיעה לחמש עשרה אלף עוקבים! וואו! איך מגיע לה, היא כזאת נשמה."
אני ידעתי שזה יגיע. דיברנו עוד קצת ואז היא הלכה ואני התחלתי לעבוד.
בדרך כלל אני קודם כל מסדרת את הבגדים, פורקת ארגזים, אבל היו הפעם הרבה לקוחות אז ישר עשיתי חשבון ללקוח.
אני עוברת בין הלקוחות כדי לראות אם מישהו צריך את עזרתי, ואז אני רואה את אגם ואריאל, חברות קרובות של אחותי הגדולה. אריאל היא אחות של ליאור, ילדה נחמדה מהכיתה שלנו, אבל לפעמים היא יכולה לעצבן בגלל הפה הגדול שלה. (דומה לי בעצם).
"היי! מה קורה?" הן הסתכלו עליי וראיתי שהן גם מופתעות. הן החזירו לי היי כזה, בחיוך. "אה, את עובדת פה, נכון? אחותך סיפרה לנו." אריאל אמרה לי תוך כדי שסידרתי ערימות בגדים. "כן, כבר איזה שנה." אני עונה ומרגישה טוב עם עצמי. התחלתי לעבוד מוקדם.
"מגניב" אגם אמרה. "וואו, כל הכבוד." אריאל אמרה וחייכה. "אגב... אחותך, היא סיפרה לנו. לקחנו את זה קשה."
אני לא מבינה על מה היא מדברת.
"אני לא מאמינה שהיא באמת תעזוב אותנו!" אגם אמרה בכעס ובעצב באותו הזמן. מה הולך פה?
"העיקר שהיא תלך אחרי החלומות שלה." אריאל אמרה את זה בטון מדוכא לא אופייני.
"כן, אבל ללכת עד לשם?? מזל שיש לה קרובי משפחה שם."
אני פתאום מבינה הכל.
כל החלקים מתחברים. זה מסביר את העיצובים החדשים שלה ואת השיחות עם אמא ואבא!...
הן לא מבינות למה אני קפאתי פתאום. המוח שלי צעק לי -
"ליאל עוזבת! ללונדון!"
אבל אני לא מצליחה לעכל את זה. הפלתי את ערימת החולצות שהייתה לי ביד והייתי בהלם.
אריאל עשתה כזה "האמ!" כשהיא שמה את היד שלה על הפה שלה, רוצה להחזיר את המילים חזרה. היא בשוק שלא ידעתי על זה.
אגם הסתכלה עליי במן רחמים. "את לא יודעת שאחותך רוצה לעזוב לבית ספר אומנויות בלונדון?"
פרק חמישי:
רוצה!- היא לא בטוח התקבלה בכלל!
כל כך הוקל לי אחרי שהם הסבירו לי את זה.
ובכל זאת, בקושי יכולתי לעבוד כמו שצריך. המשמרת עברה כל כךךך לאטט. לא הפסיקו להתרוצץ בראש שלי מחשבות על מה שקרה ועל מה שיקרה, אולי.
כשחזרתי הבייתה לא רציתי לדבר עם ליאל. לא היה לי כוח לזה, וחשבתי שככה היא תבין בעצמה שאני יודעת. ידעתי שאולי היא כבר גילתה את זה מאריאל ואגם, אבל בכל מקרה לא רציתי לדבר איתה, לפחות לא באותו זמן.
חיכיתי שהיא תגיד לי משהו אבל היא לא אמרה. טוב שיהיה.
(למחרת)
אני לא יודעת מה קרה לי. אני קמתי על צד שמאל זה בטוח!
קודם כל, קמתי לבית ספר אחרי שנגמרה חופשת חנוכה, אבל כאילו שזה לא מספיק - ישר כשקמתי גיליתי שהשעה 8 והלימודים מתחילים עוד חצי שעה!
התארגנתי במהירות, ובגלל שמיהרתי שפכתי קפה על החולצה שלי, החלפתי מהר חולצה וטסתי לבית ספר. הגעתי למסקנה שעדיף לי לרוץ לבית ספר כי אין מצב שאני מחכה שמונה דקות לאוטובוס כשהבית ספר מתחיל מתחיל עוד שתי דקות.
אז אני רצה לבית ספר ומודה לאל שאנחנו בתחילת החורף ושלא חם. אני מתעייפת ועוצרת באמצע הדרך רגע כדי לפתוח את הרוכסן של הסוודר.
וגיליתי שלקחתי חולצה בלי סמל. עכשיו אני צריכה להישאר עם הסוודר עליי כל היום.
הגעתי לכיתה מתנשפת. אני רואה שהכיתה פתוחה.
אבל מה שאני לא רואה זה את המורה.
"חיים שלי!" נויה באה אליי וחיבקה אותי. "איזה מזל יש לך! המורה בלה לא תגיע היא תקועה בפקקים."
"מה?" אני אומרת מזועזעת. "סתם נלחצתי!" אני מתיישבת ומסדירה נשימה. "המורה החדשה ההיא לא אמורה להחליף אותה?"
"תקווה? המורה חסרת האישיות הזאת? לא היא לא הגיעה עדיין" היא צוחקת.
ואני לא יודעת מה קרה לי, אולי זה בגלל הבוקר המזעזע שעבר עליי, ובגלל הערב הנוראי (אתמול) בו גיליתי שאולי אחותי עוזבת אותי לזמן יותר מידי ארוך - לא יכולתי לשלוט על מה שאני אומרת.
קמתי מהכיסא. "היא חסרת אישיות?? שמת לב מה קרה לך בזמן האחרון או שאת לא שמה לב??" אני אומרת בתימהון מוחלט וכעס מבעבע בתוכי.
"מה? מה עשיתי?" היא הופתעה. אני לא צועקת עליה אף פעם.
"את נעשית בן אדם אחר."
"אני?? אני מתנהגת איתך אותו דבר כמו תמיד!"
אני שמה לב שכמעט כולם בכיתה מסתכלים עלינו, גם נויה שמה לב. היא מילמלה משהו במבוכה ופתחה את הדלת. אנחנו מחוץ לכיתה.
"אולי את אותו דבר איתי. אבל עם אחרים את פשוט לא עצמך. את מזויפת, לא דומה לחברה שלי בכלל." אמרתי את זה בעצב, סוף סוף אומרת את מה שאני מרגישה. "להזכיר לך ששיקרת לכל העוקבים שלך? יפה, פתאום צברת ביטחון, אבל זה ברור שאת סתם עושה את עצמך." אמרתי ומיד התחרטתי שלא הייתי יותר רגישה.
נויה בהתחלה הייתה המומה אבל אחרי כמה שניות היא הייתה עצבנית. "את סתם מוציאה עליי את הכעס שלך בגלל אחותך." היא הדגישה את המילה האחרונה, כאילו כדי להראות לי "הנה, אני יודעת הכל." איך היא יודעת?
התאמצתי להיות רגועה, בזמן שהיא זרתה לי מלח על הפצעים.
"את פשוט מקנאה, רון. את מקנאה באחותך ואת לא רוצה בשבילה שהיא תתקבל ותגשים את החלום שלה." היא שתקה קצת ואז אמרה "גם בי את מקנאה. למה קשה לך לפרגן לאחרים?"
"איך את יודעת על אחותי?" להישאר רגועה - אני מזכירה לעצמי.
"ליאור סיפרה לי."
הייתי צריכה לנחש.
ואז נויה הוסיפה "אה, והיא סיפרה לעוד כמה-"
"מה??", אמרתי מיד אחרי. "למה לא עצרת אותה??"
"היי בנות."
נויה ואני נבהלנו והסטנו את מבטינו בסינכרון כדי לראות מי דיבר. זאת הייתה תקווה, המורה המחליפה.
"למה אתן לא בכיתה? אני מחליפה את המורה בלה, קדימה תיכנסו." היא אומרת ומאיצה בנו.
למה את לא בכיתה?? - רציתי להגיד לה.
{המשך יבוא}
|
|
מוקדש
לכולםםםם♥️♥️♥️♥️שנהטובהומתוקהחבריםםם♥️♥️♥️♥️הכל_עיניין_של_גישה | |
|
|
קאסתרוויל