|
סיפור קשר דם וארץ
|
לפני 11 ימים |
היי לכולם אני חדשה והתחתי לכתוב סיפור
אני לא יודעת אם זה רלוונטי אני פשוט אשח שתגידו לי מה דעתכם
קשר דם וארץ פרק 1
עולם שלם ומלא אור
"מיה-סון, את מקשיבה בכלל?" לחשה ג'י-אה, בחיוך ממזר, דוחפת אותי בעדינות עם מרפקה. הייתי בטוחה שהמורה ג'ונג עדיין מדבר על שושלת ג'וסון, אבל הראש שלי כבר היה שקוע עמוק בחלומות על הציור החדש שתכננתי – ציור של נהר ההאן הזורם בשלווה, מואר באור השמש. "כמובן שאני מקשיבה," חייכתי אליה בחזרה, למרות שלא הייתה לי מושג על מה הוא מדבר בשעה האחרונה. היו-לי, שישבה מולנו בשורה, הטילה פתק מקופל בצורת עגור נייר. "טיול לים!" היה כתוב בו בכתב יד מרושל שלה. ליבי קפץ בהתרגשות. חלמתי על היום שבו אוכל לברוח מהשיעורים המשעממים אל חופי הים.
ואז, קולו הגבוה והברור של המנהל בקע מהרמקול בתקרה, מפתיע את כולנו, וקטע בבת אחת את דיבורו המנומנם של המורה ג'ונג: "תלמידות יקרות, תשומת לב! אנו שמחים להודיע על טיול בית ספרי חגיגי לג'וג'ו-דו בסוף השבוע הבא! יהיו מופעים מסורתיים, משחקי חוף והזדמנות נפלאה ליהנות מיופיו של האי. פרטים נוספים יינתנו בכיתות." שאגה של התרגשות מילאה את הכיתה. זה היה חלום שהתגשם! טיול לכמה ימים מחוץ לסאול, אל האי הציורי, נשמע כמו ההרפתקה המושלמת. מעולם לא יצאתי את גבולות העיר, והמחשבה על המים הכחולים של ג'וג'ו-דו מילאה אותי אושר.
"את באה, נכון?" ג'י-אה כבר משכה אותי והיו-לי החוצה לכיוון השער, ברגע שנשמע צלצול הסיום. השמש של יוני האירה את הרחובות, והאוויר בסאול היה נעים, רווי בריחות עזים של יסמין פורח ואורז מתבשל שנדפו מדוכני השוק הסואנים. העיר שקקה חיים: צחוק ילדים מילא את הסמטאות, קריאות רוכלים נשמעו מכל עבר, ותושביה עסקו בשגרת יומם, חולמים על עתיד של שגשוג. בשבילי, הרגע הזה, עם חברותיי הטובות, הרגיש כמו נצח של שלווה.
"ברור שאני באה!" אמרתי בהתלהבות, "אני חייבת לשכנע את הוריי." בתוך תוכי, ידעתי שהם בטח יסכימו. הוריי, ג'י-הו וסו-רא, היו דמויות אמידות ומכובדות בחברה הקוריאנית. הם דאגו לי שלא יחסר לי דבר – בגדי משי יפים, חינוך מהטובים ביותר בבתי ספר פרטיים, מורים למוזיקה, וכל מותרות החיים.
"אמא, אבא!" קראתי כשנכנסתי לבית, מתנשפת מהריצה הנלהבת, השיער שלי פרוע מעט והחיוך נמתח על פניי. "יש טיול בית ספרי לג'וג'ו-דו! בבקשה, בבקשה תרשו לי ללכת!" אמא סו-רא הניחה את ספרה וחייכה בחום. "ג'וג'ו-דו, מיה-סון? זה רחוק. וזה כרוך בנסיעה." בקולה תמיד היה חשש קל כשהדבר נגע לעזיבת הבית. "אבל כל החברות שלי באות! ג'י-אה והיו-לי כבר קיבלו אישור!" התחננתי, קופצת במקומי. "זה רק כמה ימים. בבקשה, אמא, יהיו מופעים ומשחקים בחוף!" אבא ג'י-הו הניח את העיתון שהחזיק וצחק בקול. "נו, סו-רא יקירתי, אולי הגיע הזמן שמיה-סון תצא קצת לראות עולם? היא כבר לא ילדה קטנה." אמא היססה רגע, מבטה רך ועוטף. "טוב, נו. אם אבא מסכים, ואת מבטיחה לשמור על עצמך וללמוד למבחנים כשתחזרי. אבל תישארו קרוב למורים, שמעת? לא להתרחק לבד!" "כן! כן, כמובן שאשמור על עצמי! תודה, אבא! תודה, אמא!" חיבקתי אותם חזק, את שניהם יחד. הרגשתי בטוחה ומוגנת בחיקם, כאילו אין דבר שיכול לפגוע בי בעולם. הם היו המבצר שלי.. |
|
