קהילה - היצירות של פנדה1925
|
|
|
|
|
ציידי הרוחות, פרק 12
|
29/06/2025 |
פרק 12: אימון עם הצללים
עם עלות השחר, כשהאורות הראשונים של היום החלו לגרש את הצללים האחרונים של הלילה, לירי הגיעה לשער הישן של מיקמק סיטי. השער, עשוי אבן עתיקה ומוכתמת טחב, עמד ניצב ושומם, שריד מימים עברו כשעוד היו לו חומות. רייבן כבר המתין שם, צללית דוממת על רקע השמיים המתבהרים. הוא לא נראה נוצץ או מרשים כמו מגה או בלייז, אבל הילת מסתורין וכוח הקיפה אותו.
"מוכנה, לירי?" קולו של רייבן היה שטוח, חסר רגש, אך סמכותי. לירי הנהנה בנחישות, למרות שליבה פעם בחוזקה. היא לבשה בגדים נוחים, הקמע האהוב שלה על צווארה, זוהר באור עמום במגע קרני השמש הראשונות.
"בלי מכשירים," אמר רייבן. "השיעור הראשון הוא ללמוד להרגיש. הקמע הזה הוא המפתח שלך, אבל הוא גם ספוג באנרגיה של הרוחות. סגרי את העיניים. התרכזי בקמע. נסי להרגיש את מה שהוא מרגיש. את הזיכרונות שלו. את הצללים שמקיפים אותו."
לירי עצמה את עיניה. היא התרכזה בקמע, במתכת הקרה על עורה, בחום העולה ממנו. בתחילה, לא הרגישה דבר. רק קול הרוח הקלה בשער והציוץ הרחוק של ציפורים. אבל כשרייבן המשיך להנחות אותה בקולו העמוק, "עמוק יותר, לירי. אל תחששי. הם כבר שם," משהו החל להשתנות.
תחושת קרירות עדינה, כמעט בלתי מורגשת, התפשטה ממרכז חזה אל גופה. היא לא הייתה קור רגיל, אלא קור של ריק, של חוסר. ואז, החלה לחוש מעין רחש דק באוויר, כמו צללים רוקדים בקצה תודעתה. היא ראתה אותם – לא בעיניה הפיזיות, אלא במעין ראייה פנימית – מעין ערפילים אפורים, כמעט שקופים, מרחפים באוויר. הם היו רוחות.
לפתע, אחת מהרוחות, גדולה יותר משאר הערפילים, התקרבה אליה. לירי רעדה, אך קולו של רייבן נשאר איתן: "אל תפחדי. תני לה להתקרב. תרגישי אותה. מה היא רוצה?"
הרוח חלפה דרך לירי. זו לא הייתה תחושה של קור או כאב, אלא של ריקנות עמוקה, של עצב כהה. לרגע, לירי חשה כאילו היא מתמוססת, נעלמת. ואז, בדיוק כשכמעט נכנעה לתחושה, נדחפה החוצה בכוח. היא פקחה את עיניה בבת אחת, מתנשפת בכבדות, כאילו חזרה ממעמקי הים.
"טוב מאוד," אמר רייבן. "הרגשת אותה. זו ההתחלה. כל רוח משאירה אחריה חותם, תחושה. את צריכה ללמוד לזהות אותן. את חשת בעצב שלה. הרוחות הללו מלאות בכעס ובעצב, כי הן נתקעו בין העולמות, כנראה בגלל פגיעה בקמע." הוא הצביע על הקמע. "במהלך השנים, כשנפגע, הוא הפך למעין מגנט לכאב שלהן. זו הסיבה שהן נמשכות אליך."
"אז... הרוחות האלה... הן לא בהכרח רעות?" שאלה לירי, קולה עדיין רועד קלות.
"לא כולן," ענה רייבן. "חלקן מבולבלות, חלקן כועסות, וחלקן פשוט רוצות לנוח. אבל הן כולן מסוכנות כשהן לא בשליטה. והן נמשכות אליך בגלל הקמע. המשימה שלך היא ללמוד לא רק לזהות אותן, אלא גם איך להחזיר להן את השקט, או איך לגרש אותן כשהן מהוות איום."
השמש עלתה גבוה יותר, מטילה קרניים חמות על שער האבן. האימון רק התחיל, ולירי הבינה שזו תהיה דרך ארוכה ומאתגרת. אבל בתוך ליבה, לצד החשש, ניצתה ניצוץ של מטרה חדשה, של כוח חדש שחיכה להתגלות.
המשך יבוא...
|
|
מוקדש
לכל_מי_שרוצה_המשך | |
|
|
|
|
|
|
44
|
|
|
|
|
|
|
|
|
02/07/2025 11:29 |
ארנקור6 |
3
|
פרק נפלא, יש, היא לומדת להשתמש בקמעעע!!
מחכה להמשך :)
אוהבתתת❤️❤️❤️ |
|
|
|
|
|
30/06/2025 22:03 |
33שלוש33 |
2
|
|
תודה על ההקדשה זה מדהים |
|
|
|
|
|
30/06/2025 13:21 |
קאסתרוויל |
1
|
ישששש
תודה על ההקדשה :) חחח |
|
|
|
|
|
|
|
