קהילה - היצירות של 7מקמק1234
|
|
|
|
|
פרק 12 | המסומנת
|
17/06/2025 |
ראשי היה מורכן כשהלכתי אחריו בשקט, ידי חובקות את גופי.
המחשבות על רוח הרפאים מקודם לא הפסיקו להדהד בי.
בכל צעד כבד ורועד, רגליי התחככו באבנים שמתחתיי. רעדתי עדיין – לא כמו קודם, אבל מספיק כדי שלא אצליח להתעלם.
קאי הלך כמה צעדים לפניי, ידיו בכיסים, וראשו מסתובב מדי פעם לאחור, כאילו מוודא שלא עוקבים אחרינו.
אבל, להפתעתי, הוא לא האיץ בי. לא ציפה שאדביק את הקצב.
הוא הלך בקצב שלי.
משהו בזה חימם לי את הלב – גם אם לא הבנתי את זה מיד.
ואז הוא עצר.
הסתובב אליי בתנועה פתאומית, שכמעט גרמה לי להיתקל בו.
"אוקיי, תסתכלי עליי." קולו היה חד.
הרמתי מבט, מעט מבולבלת, עדיין רועדת. פניו היו רציניות וקרות כהרגלו, אבל משהו שם... משהו היה רך יותר.
"אני לא אתן לו לפגוע בך," הוא אמר בשקט, אבל בטון נחוש. "אני מבטיח."
משהו בצורה שבה הוא אמר את זה גרם לי לעצור את הנשימה.
זה לא היה סתם משפט מנחם. לא מחווה ריקה.
זו הייתה הבטחה אמיתית. מלאה.
הנהנתי בעדינות. חיוך קטן, אמיתי, הופיע על שפתיי – אולי לראשונה מאז הכול התחיל.
"אוקיי," לחשתי.
הוא המשיך להביט בי רגע נוסף, מוודא שהמילים שלו הגיעו.
ואז הסתובב והמשיך ללכת.
צעדתי אחריו. עיניי פוזלות אליו מדי פעם – נדמה לי שהוא הרגיש, אבל הוא לא הגיב.
השתיקה בינינו הייתה נעימה כמעט – עד שאזרתי אומץ ולחשתי:
"מ-מה היא הרוח הזו?"
הוא לא ענה מיד. לסתו התהדקה.
"למה הדבר הזה רודף אחריי?" הוספתי, לא מצליחה לשאת את השתיקה.
קאי נעצר. עצם עיניים, נשף אוויר באיטיות.
"יש דברים שעדיף לא לחקור, כי התשובות מפחידות יותר מהשאלות."
לא הוסיף עוד. פשוט המשיך ללכת.
אני השפלתי מבט. שוב הוא שומר סודות.
איך הוא מצפה שאבטח בו ככה? חשבתי בכעס, אבל המשכתי ללכת אחריו בשתיקה.
כעבור כמה דקות, הוא שבר את הדממה.
"אנחנו צריכים למצוא מחסה בינתיים. לא טוב שאנחנו מסתובבים ככה."
צמצמתי עיניים לעברו. "מחסה? מה זאת אומרת? לא אמרת שתוציא אותי מהעיר? שזה הזמן הכי טוב – כשכולם במשימה?"
הוא לא ענה מיד. כתפיו נמתחו קלות.
ואז, בקול מעט רך יותר, הודה:
"זה היה שקר."
נעצרתי. הוא המשיך לצעוד, ואז אמר:
"לעזוב את העיר לא יפתור כלום. הרוח הזו – היא תמצא אותך בכל מקרה."
הוא נעצר. הפעם עם הגב אליי. ראשו מושפל.
"אין דרך לברוח מהם, אם הם סימנו אותך."
שוב המילה הזו — הם.
מי זה הם? ולמה הוא לא אומר לי כלום?
"אני חושב שאין דרך להסתתר מהם. במוקדם או במאוחר... הם ימצאו אותך."
הלב שלי דהר. ניגשתי אליו בצעד מהוסס.
"א-אז... מ-מה אני אמורה לעשות?" קולי רעד.
הוא עצם עיניים. שוב הלסת שלו התכווצה – כאילו השאלה הזו שברה אותו.
"אין דרך." קולו נשבר קלות.
"אלא אם כן... את תוכיחי להם שאת כמו כולם."
|
|
מוקדש
ל מוקדש.לכולם! | |
|
|
|
|
|
|
17
|
|
|
|
|
|
|
|
|
07/07/2025 01:05 |
רבקושהמלכה |
7
|
|
דיי איזה יופיי של סיפורר |
|
|
|
|
|
18/06/2025 12:50 |
7מקמק1234 |
6
|
שלחתי את פרק 13, מחכה לאישור.
חחח תודהה אגב. ^______^ |
|
|
|
|
|
18/06/2025 12:42 |
פנדה1925 |
5
|
|
מחכה להמשךךך |
|
|
|
|
|
18/06/2025 12:36 |
רותםק944 |
4
|
|
דיייי איזה כישרון ספורתי |
|
|
|
|
|
18/06/2025 11:16 |
שירוש7764 |
3
|
|
מטורף♥️ |
|
|
|
|
|
18/06/2025 10:45 |
קאסתרוויל |
2
|
פחדדדד
אני מטורפת על הסיפור הזההה |
|
|
|
|
|
18/06/2025 10:38 |
33שלוש33 |
1
|
|
וואו ככ יפה |
|
|
|
|
|
|
|
