|
סיפור חיים - לג בעומר
|
12/05/2025 |
יש לנו בשכונה מסורת נהדרת – לקראת ל"ג בעומר, אנחנו מארגנים אירוע גדול לכיתה של זוהר, ובאמת, שנה אחרי שנה, האירוע יוצא לפועל בהצלחה!
השנה, ממש בסמוך לחג, התחלנו לעבוד במרץ על ההפקה. תקתקנו הכול – המשחקים, המדורה, ההזמנות, השיבוצים וכל מה שנדרש כדי להבטיח אירוע מוצלח. כשבוע לפני האירוע שלחנו את ההזמנה לכיתה של זוהר, והכול התנהל בדיוק כפי שתכננו.
כשההכנות נכנסו להילוך גבוה, החלו להגיע בקשות מכיתת הבנים השנייה להצטרף. כמובן שהסכמנו לכל מי שביקש – איך אפשר להגיד לא? אך ככל שעברו הימים, מספר הבקשות גדל, עד שנוצר מצב שבו האירוע כבר לא כלל רק כיתה אחת, אלא כיתה וחצי.
בערב האירוע, כשהכול רץ לפי התוכנית, פתאום קיבלנו הודעה מהורה של ילד שלא הוזמן: "לא יפה, מזמינים כיתה וחצי, אבל מה שווה כל השמחה אם יש ילד שלא מוזמן?" בבת אחת, תחושת ההתרגשות ירדה, והבנתי שמשהו לא היה לגמרי נכון.
מחשבה אישית
כשעושים אירוע, זה לא רק לדאוג למדורה, למשחקים ולכיבוד – זה לדאוג ללב של כולם. האירוע הוא רגע של שמחה, רגע שבו כל ילד מרגיש שהוא שייך, שהוא חלק מהחגיגה, בלי צורך לשאול, בלי להרגיש לא נעים, בלי לחשוב שאולי האירוע הזה לא בשבילו.
השנה, חשבתי שהכול מתוקתק, שהכול מושלם, שהשמחה הולכת להיות גדולה. ואז הגיעה ההודעה ההיא—הודעה אחת מאבא של ילד שלא קיבל הזמנה. ופתאום זה הכה בי—יש ילד שיישאר לבד, ילד שיישב בחדר שלו, ישמע על המדורה, על החברים שצחקו, על השמחה שהייתה, והוא? הוא היה בחוץ.
ואז אני מדמיין את הרגע הזה—הוא נשכב במיטה, השמיכה עוטפת אותו, אבל זה לא עוזר. כי בפנים, בלב שלו, משהו מרגיש ריק. זה לא סתם רגע חולף, זו תחושה שמתפשטת בגוף, תחושה שהוא לא שייך, שהוא נשאר לבד בזמן שכולם צוחקים ומבלים.
הוא שומע מרחוק את ההדים של השמחה, את הצחוקים שמתגלגלים מחוץ לחלון, אבל אצלו בפנים—שקט מוחלט. תחושת הריקנות מתחילה להכביד, הדמעות מתגנבות לעיניים, והוא שואל את עצמו: "למה אני לא שם? למה אף אחד לא הזמין אותי?"
הוא מתהפך על הכרית, מנסה לגרש את המחשבות, אבל התחושה לא עוזבת. בלב שלו יש מקום גדול שהיה צריך להתמלא בשמחה, אבל במקום זה, הוא נשאר ריק.
והוא נרדם בוכה.
וזה רגע שאי אפשר להשלים איתו, רגע שבו הלב פשוט מתכווץ. אסור שזה יקרה.
אז השנה, לא משאירים אף אחד מאחור! כל ילד שרוצה להיות חלק—יהיה חלק. אף אחד לא יצטרך לשאול אם הוא מוזמן, ואף אחד לא ירגיש לבד.
כי בסוף, מה יותר חשוב? שיהיו פחות הכנות, או שיהיו יותר ילדים מחייכים?
ברור שהתשובה היא חיוך של ילד!
אז השנה, כולם מוזמנים. כי אין דבר שווה יותר מאשר לוודא שאף ילד לא ילך לישון עם דמעות בעיניים.
אם יש משהו שכדאי להשקיע בו—זה זה! ✨
|
|
לירוןמלפפו
