|
יומנו של מונדו פרק 1
|
04/04/2025 |
“מוקית! יש רק סוד אחד שלא סיפרתי לך” שמעתי את קולו של ארמיק בריידן ממסך הטלווזיה, בעודי צופה בסדרה האהובה עלי מיקמקים חסרי מנוח.
כשפתאום קולה של מיקוואלי קטע את קולו של ארמיק, כשהיא צעקה “מונדוווו!” איך ששמעתי את הקול של מיקוואלי קורא עצרתי את הסרט קפצתי מהספה הצהובה (שלעדתי מזמן צריך להחליף לי את הצבע הזה, הוא עושה לי צרבת) והכרזתי “כן גברתי!”
לפני שמיקוואלי הספיקה כבר רצתי אליה בשיא המהירות., הבעיה היחידה שבדרך אל מיקוואלי היה מלכודת עכברים, והרגל שלי הייתה בדיוק בגודל שצריך בשביל להיתקע בה. נסיתי להוציא אותה בעזרת להרביץ לה עם אחד הכפכפים שמצאתי, וזה לא עזר בכלום, המלכודת עדיין לחצה לי על הבוהן ומצאתי את עצמי, רוקד באמצע החנות על רגל אחת וצועק “הבוהן! הבוהן!”.
מביך מאוד. אני יודע.
לפחות אף אחד לא היה בחנות חוץ ממני ומיקוואלי.
עד לאותו רגע שחשבתי את המחשבה הזאת.
שלוש לקוחות נכנסו לחנות. וכאילו זה לא מספיק אחת מהם הייתה הילדה הכי יפה שראיתי אי פעם בחיי. ומאותו הרגע ידעתי- אני מאוהב!
רק בשביל שתבינו על מה אני מדבר תדמיינו ילדה יפה ממש, עכשיו קצת יותר יפה, ועוד יותר יפה, טיפילה יותר, ככה הילדה הזאת הייתה נראית.
אבל אתם יודעים איך זה, קצת קשה להרשים ילדה כשהבוהן שלך תקועה בתוך מלכודת עכברים, שמי יודע למה מיקוואלי שמה את זה שם?!
אז לא הייתה לי ברירה אלא לנסות להרשים אותה כמה שיותר, ניסיתי להתעלם מהמלכודת שעדיין לחצה לי על הבוהן, והתחלתי לדבר בקול הכי רגוע ונינוח שיכולתי להפיק. "אה... שלום," אמרתי, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם לדבר עם מישהי כשאתה תקוע במלכודת עכברים. "אני מונדו, ואני עובד כאן. אתם צריכים עזרה במשהו?"
היא הסתכלה עליי במבט מוזר, וגיחכה קלות. "אה... רק באתי לקנות חולצה.” היא אמרה והצביע על חולצה שהיא בניגוד גמור לילדה שלובשת אותה, החולצה הכי מכוערת שקיימת (ואל תאשימו אותי כן?) באמצע החולצה היה ציור של דוב גרזילי מחזיק פטיש שניצלים עם מבט שנראה כאילו הוא הרגע התעורר מהשינה.
"החולצה הזאת? אה, איזה קטע, זה בול הטעם שלי!" אמרתי, וניסיתי לצעוד לכיוונן, אבל הם עמדו בדיוק לייד דלת החנות, שנסגרה לי בדיוק על הבטן.
החברות שלה צחקו, והיא הביטה בי במבט שמישהו מסתכל אם הוא רואה דוב גרזילי מחזיק פטיש שניצלים עם מבט שנראה כאילו הוא חייב לחזור לישון "אתה בסדר?" היא שאלה.
"בטח! אני מצוין!" אמרתי, וניסיתי לעמוד ישר, אבל המלכודת המשיכה להקשות עליי. "אני רק... בודק את הדלת... לוודא שהיא לא נסגרת בטעות... למען בטיחות הלקוחות, אתם יודעות..."
"מונדו! מה אתה עושה שם?!" שמעתי את קולה של מיקוואלי צורחת לכיווני.
"אה... אני... אני מנסה לעזור ללקוחות!" גמגמתי, וניסיתי להוציא את הרגל מהמלכודת, אבל ללא הצלחה.
מיקוואלי התקרבה אליי, וראתה את הלקוחות עומדות ומסתכלות עליי. היא נאנחה, ופנתה אליהן בחיוך מתנצל. "סליחה על ההפרעה," היא אמרה, "העוזר שלי קצת... נמרץ היום."
“אוקיי נראה לי שאנחנו נלך....” גמגמה אהובת חיי לנצח נצחים או יותר בקיצור ‘הילדה’..
“רגע!” קראתי בניסיון להציל את המצב. “לאן את כל כך... ממהרת?”
“יש לי דייט במיקפה עוד 10 דקות” אמרה הילדה “ביוש!”
“רגע!” קראתי לה שוב פעם, מונדואים אמתיים לא מתייאשים בכזאת קלות. “מה אתה רוצה?” היא שאלה הייתה נראית מותשת. “איך תצליחי להרשים את החבר שלך בלי לקנות את החולצה ה...מאוד מאוד... יפה שלך קודם?”
היא בחנה שוב פעם את החולצה שלה, במבט שדוב גריזלי מסתכל על פטיש שניצלים מזהב טהור, או משהו כזה.
היא הסתכלה אלי במבט מותש, נראה שהבינה עם מי יש לה עסק.
"סבבה, אני אקנה את זה," אמרה והגישה את החולצה למיקוואלי.
“איפה אמרת שהפגישה שאלתי אותה כשהיא הייתה לייד הדלת. ”במיקפה! אני חייבת לזוז!”
אני לא מאמין! אחרי כל כך הרבה שנים החלום שלי הולך להתגשם!
הולכת להיות לי חברה!
היא כל כך יפה! המראה שלה גורם לי לצמרמורת באזור האף! גם אלפי מילים לא יכולים לתאר את ה-
“מונדו!” קטעה אותי מיקוואלי מהרהורי. “מה אתה חולם שם?! כבר לפני 20 דקות קראתי לך שתבוא!” היא אמרה בטון עצבני, כמו של דוב גריזלי שגנבו לו פטיש שניצלים ובגלל זה הוא עם מבט מבואס שזה נראה כאילו הוא חייב לישון.
“עוד מעט גברתי!” הודעתי ויצאתי מהחנות. “אני כבר חוזר!”
המשך בשבוע הבא |
|
