|
מיקסינדרלה ונעל הזהב
|
04/09/2013 |
פעם אחת הייתה מיקמקית יפה וטובת לב, שמיקאימא שלה מתה, ומיקאבא שלה התחתן עם מיקמקית אחרת. למיקמקית הזאת, המיקאם החורגת, היו שתי מיקבנות רעות ומכוערות. האם ובנותיה התפנקו בבגדים יפים, במאכלים טעימים ובחיים נוחים, ואילו המיקנערה היפה נאלצה לעשות את כל עבודות הבית. על כן קראו לה "מיקסינדרלה" - כלומר, מיקלכלוכית.
מיקסינדרלה המסכנה הייתה בודדה ומיקעצובה מאוד. המיקחברים היחידים שלה היו היונים והציפורים, שנכנסו לבקר אותה דרך חלון המטבח. היא הייתה נותנת להם גרגירים וזרעונים, והם צייצו אליה במיקתודה וזימרו לה מיקשירים עליזים.
באותה מיקממלכה היה מיקנסיך מיקצעיר ויפה תואר. המיקנסיך החליט לערוך בארמון נשף מפואר, ולהזמין אליו את כל המיקנערות במיקממלכה. המיקנערה שתמצא מיקחן בעיני המיקנסיך תהיה מיקאשתו.
המיקאחיות החורגות התרגשו מאוד, והכינו לעצמן מיקשמלות יפות ותכשיטים. גם מיקסינדרלה רצתה לבוא, אבל הן לעגו לה: "ומה תלבשי? את הסמרטוטים הישנים שלך?"
מיקסינדרלה פרצה בבכי ורצה החוצה, אל העץ שבחצר, לשם הלכה תמיד כשהיה לה רע. הציפורים שמעו את בכיה, עפו אליה וניסו לנחם אותה בציוצים.
והנה הגיע היום הגדול. המיקאם והמיקאחיות התרוצצו בכל הבית וצעקו: "מיקסינדרלה, הביאי לי את השמלה היפה שלי!" "מיקסינדרלה, תני לי מיד את נעלי הנשף שלי!"
"מיקסינדרלה, בואי וסרקי אותי!"
כשהמיקאם ומיקבנותיה היו מוכנות לצאת, שפכו על הרצפה ערמה של אפונים טובים ומקולקלים, ואמרו למיקסינדרלה: "ועכשיו, כדי שלא יהיה לך משעמם, אספי את כל האפונים הטובים לקערה, ואת המקולקלים זרקי לפח. עשי זאת היטב, אחרת אוי ואבוי לך!"
ישבה מיקסינדרלה במטבח ובכתה בכי מר. אבל הציפורים התעופפו פנימה, דרך החלון, ומיד התחילו ללקט במקורן את גרגירי האפונים, אחד לאחד: את הטובים לקערה, ואת המקולקלים לפח.
פתאום זרח אור גדול בחדר, ומול מיקסינדרלה הופיעה מיקפיה קטנה וחמודה, ובידה שרביט קסמים. "הזדרזי, מיקיקירתי," אמרה לה המיקפיה, "את מאחרת לנשף."
"אני?" התפלאה מיקסינדרלה. "אבל... איך אגיע לשם? וגם אין לי בכלל מה ללבוש!"
"צאי החוצה, אל העץ שלך", חיכה המיקפיה.
מיהרה מיקסינדרלה לחצר וראתה על העץ מיקיונה, ובמקורה שמלת זהב הכי מיקיפה בעולם! וגם נעלי זהב קטנות היו שם, ושרשרת פנינים.
מרכבה מפוארת, רתומה לשני מיקסוסים לבנים, חכתה לה ליד השער.
מהרי, חביבתי," אמרה המיקפיה, "אבל זכרי: עליך לשוב הביתה לפני חצות הלילה. בשתים עשרה בלילה בדיוק יעלם הקסם! אל תשכחי!"
דהרו הסוסים הלבנים כחץ מקשת, עד שעצרו מול שערי הארמון. מיקסינדרלה ירדה מן המרכבה וכל המיקמקים בנשף עצרו את נשימתם. מיקיפהפייה שכזאת אף אחד עוד לא ראה!
"מי זאת? מיהי המיקיפהפייה המקסימה הזאת?" שאלו המיקמקים זה את זה. אפילו המיקאם החורגת ומיקבנותיה לא הכירו את מיקסינדרלה, כשעברה לידן בבגדיה המפוארים.
אבל המיקנסיך היה מיקמוקסם יותר מכולם. הוא ניגש ישר אליה, הרכין את ראשו בנימוס והזמין אותה לרקוד אתו. ומאותו הרגע, שוב לא רצה לרקוד עם אף מיקמקית אחרת. הוא ידע: המיקנערה הנפלאה הזאת חיבת להיות מיקאשתו.
כך רקדו ורקדו כל הערב. מיקסינדרלה הייתה מאושרת יותר מאי פעם. זה היה ממש כמו מיקחלום...
אבל לפתע צלצל המיקשעון שנים עשר צלצולים. אוי ואבוי, היגיעה שעת חצות! הקסם עומד להעלם בכל רגע ואתו השמלה, הנעליים, הפנינים, המרכבה! עליה לברוח מכאן ולמהר הביתה.
מיקסינדרלה המבוהלת ירדה במיקריצה במדרגות. המיקנסיך רץ אחריה וקרא: "חכי! לאן את הולכת?" אמרי לי לפחות מה שמך!"
אבל למיקסינדרלה לא היה זמן להסברים. היא רצה בכל כוחה ונעלמה בחושך.
חזר המיקנסיך לארמון, והנה, על המדרגות, ראה נעל אחת מנעלי הזהב:
"הנעל הזאת מתאימה רק למיקמקית אחת. לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא אותה!"
דהר המיקנסיך על סוסו האציל, ובידו נעל הזהב. כך עבר מעיר לעיר, מכפר לכפר, מבית לבית. בכל מקום חיפש את המיקמקית, שנעל הזהב תתאים לרגלה. אבל הנעל לא התאימה לאף אחת.
כשהגיע לביתה של מיקסינדרלה, התאמצו האחיות למדוד את הנעל, אבל רגליהן היו גסות ומגושמות. למיקסינדרלה לא הרשו לצאת מן המטבח, אבל המיקנסיך ראה אותה והניח לפניה את הנעל. וכמובן , הנעל התאימה לה
ב ד י ו ק !
"סוף סוף מצאתי אותך!" קרא הנסיך בשמחה. "את תהיי אשתי, הנסיכה."
ומיד ציוה על המשרתים להביא לסינדרלה בגדי מלכות. האם החורגת ובנותיה המכוערות רתחו מרב כעס.
אחר כך הוביל הנסיך את סינדרלה אל סוסו הלבן ולקח אותה אל הארמון.
נשף החתונה היה שמח ועליז, ונמשך שלושה ימים ושלושה לילות.
ומאותו יום חיו הנסיך וסינדרלה באושר ועושר, עד היום הזה. |
|
