|
סיפור לספרייה
|
31/03/2015 |
פעם היה מינימק שאהב רק תות, לא בשר, לא גבינה רק תות גם לא לחם, לא אורז אך ורק תות.
וביער הרחוק שהמינימק גר לא היה תותים, ישב המינימק על האדמה ורק בכה ובכה ובכה וכל הזמן אמר לעצמו:" אני רוצה תות!".
באה אימא של המינימק ואמרה לו:" תשמע חמודי אין תותים ביער שלנו אבל אין סיבה להיות עצוב כי יש פטל, יש ענבים, אבטיח, צ'יפס, נקניקיות וארטיקים אבל תות אין, תפסיק לבכות, תפסיק להתלונן".
אבל המינימק המשיך לבכות ורצה רק תות.
את עיניו ניגב וניגב כל הזמן בסמרטוט, ורצה רק תות.
וכל הזמן בכה וכל הזמן חשב על תותים.
יותר מאוחר, הלכו כמה ילדים לטייל ביער ההוא ולילדים האלו היה הרבה תותים כי במקום שהם גרו הי שדות מלאים של תותים. ראה המינימק את הילדים והריח את התותים, התקרב וצעק:"בבקשה, תנו לי תות אחד".
הילדים נבהלו מהמינימק, כי פחדו מחיות קטנות וגם לא הבינו את שפת המינימק, ולכן חשבו שהוא רוצה לעשות להם משהו רע, אז הם ברחו מהר מהר וכשהם ברחו נפלו להם סלסילות התותים ואז והמינימק הרים את הסלסילות והתחיל לאכול את התותים וכשגמר את הכל אמר:"וואו- וואה" התותים ממש לא טעימים. חזר המינימק הביתה וחשב לעצמו:" אני בכלל לא אוהב תות, אני בכלל לא אוהב תות, זאת הייתה פשוט טעות!, אמר לעצמו: מעכשיו אני אוכל רק מה שאימא שלי מבשלת, ועכשיו הוא אוכל את הכול חוץ מתות |
|
