|
חברות מזויפת - סיפור לכתב אורח - פרק 2
|
אתמול |
**7/8/2025 – 21:00**
ההורים שלי חושבים שאני פשוט שקטה. לפעמים אני תוהה אם הם באמת מבינים כמה קשה לי. אני רוצה לספר להם את מה שעובר עליי, ואני יודעת שזה המעשה הנכון, אבל זה פשוט קשה לי. אני לא מצליחה למצוא את המילים. אני לא יודעת למה, אבל זה פשוט... לא. אני לא יכולה. לא שוב.
אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה לדבר עם עוד מישהו שיביט בי במבט מרחם, שיחשוב עליי מחשבות מוזרות ויסיק מסקנות שעל פיהן אני אמורה להתנהל. ואם להודות באמת, אני לא רוצה לדבר... בכלל. זה לא קל לי, ואני לא אוהבת את זה. אני לא יודעת איך לתקשר עם אנשים.
תמיד יוצאות לי מילים שלא התכוונתי אליהן, ואני יודעת שאין דרך למחוק או לתקן את מה שנאמר. קארין אומרת שאין לי טאקט, ולפעמים היא אומרת עוד הרבה דברים, אבל הכל בצחוק... לפחות אני מקווה. לפעמים קשה לי לדעת מה באמת מתכוונים לומר.
לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת מה היה קורה אם אנשים היו יכולים לקרוא את המחשבות שלי. האם זה היה משנה משהו? האם זה היה גורם להם להתייחס אליי אחרת? אני לא יודעת. וגם לא בטוחה שזה משנה. המציאות שבה אני חיה מציאותית מדי בשביל לדמיין אחרת. אז במקום זה אני ממציאה עולמות. דמויות אחרות, כאלו שגם להן קשה - ולמרות זאת, הן מצליחות בסוף. עולמות שלמים של סיפורים נרקמים לי בראש ומוצאים את מקומם על הנייר. פנטזיה, אקשן, רומנטיקה - הדבר היחיד שחשוב לי באמת הוא סוף טוב. סוף כזה שאני משתדלת להאמין שגם לי יהיה.
נכון, זה ילדותי, אבל זו הדרך שלי להישאר יציבה. ועזבו יציבה - זו הדרך שלי להישאר... אני.
---
**8/8/2025 – 0:50**
ישבתי ליד שולחן המחשב שלי וסיימתי את שיעורי הבית. היה לנו מלא היום, בעיקר באנגלית. לקח לי בערך שעתיים. אבל אצלי זה גם יכול להיות סוג של מתנה. שעתיים לא לחשוב על דברים אחרים, שעתיים בלי לבכות, שעתיים בלי לקבל החלטות. כמו שאמרתי - מתנה.
חשבתי על ההורים שלי, על זה שאני אמורה לספר להם מה עובר עליי. אני יודעת שהם בצד שלי, אבל לפעמים קשה לי להרגיש את זה באמת. נאנחתי בתשישות. “נגמרה המתנה”, הבנתי. סידרתי את השולחן, מתכוונת ללכת לישון. פיהקתי פיהוק ישנוני - המתנה או לא, השיעורים האלו גמרו אותי.
התארגנתי לשינה, כדי שאקום מוקדם סוף סוף. ואז - קיבלתי הודעה מקארין. לא האמנתי כשהטלפון רטט. נכון שהיא מדברת איתי לפעמים אחר הצהריים, אבל לאחרונה גם זה בקושי. היא הייתה עסוקה עם - נו, אתם כבר יודעים - אמילי. וחוץ מזה, השעה כבר 0:50. מה כבר היא תכתוב לי עכשיו? אני כמעט לא מתכתבת עם אנשים. אף אחת לא שולחת לי הודעות, אלא אם כן מדובר בשיעורי בית.
ואפרופו שיעורי בית - פתחתי פה לשטן. "היי לוסי ☺️ תקשיבי!! אני ישנה אצל אמילי ובדיוק שמתי לב ששכחתי את קלסר אנגלית שלי בכיתה! תעשי לי טובה, יש מצב את עושה לי את מה שהיה צריך לעשות באנגלית? יש לך דף ריק נכון? בבקשה! תחשבי על זה כמחווה מבסטיות " זה מה שהיה כתוב.
לרגע נתתי לכעס להשתלט עליי. “באמת?” לחשתי לעצמי, וזרקתי את הטלפון על המיטה. “בסטיות?” העיניים שלי צרבו. כאב לי. מאוד. איך היא יכולה? איך? כמעט כתבתי לה משהו חד, משהו שלא הייתי באמת רוצה להגיד, אבל עצרתי את עצמי.
אחרי פחות מדקה לקחתי את הטלפון חזרה, וכתבתי: "בטח... אין בעיה, זה רק - " ספרתי את מספר העמודים. "שלושה. זה רק שלושה." הנחתי את הטלפון והתחלתי לכתוב. הלב שלי שוקע, והידיים שלי עובדות על אוטומט. הפעם שיעורי הבית לא הרגישו כמו קודם. כן, הם לקחו שעתיים. אבל המתנה? לא. לא הייתה שכחה. רק עייפות, אכזבה ודמעות שקטות. הרבה דמעות.
---
**8/8/2025 – 3:50**
אני לא מצליחה להירדם. השיעורים נמשכו יותר מדי זמן, ואני לא מרגישה טוב. אני לא מבינה מה אני אמורה להרגיש. לבכות? לשמוח שהיא פנתה אליי? מה ילדה אמורה לעשות במצב כזה? אני עוד לא מספיק גדולה בשביל פשוט להתעלם מאנשים ומהמסגרת שלי. אבל אני גם לא ילדה שיודעת לבקש עזרה בלי להתבייש.
אז מה אני... ואיך ממשיכים מכאן? התהפכתי על הצד השני, מנסה להירדם. השעות שלפני השינה תמיד הכי קשות. המחשבות נפתחות, ואין לי איך לסגור אותן. לבכות כבר לא ממש יכולתי. בכיתי מספיק היום. העיניים שלי כבדות, נפוחות. היו לי פעם פנים יפות. באמת. ועכשיו... העברתי יד על הלחי, נוגעת בסימן ישן מהעבר. תקופה לא פשוטה.
זה לא היה בדיוק חרם - יותר הקנטות חוזרות. מילים. מבטים. צחוקים מאחורי הגב. דברים שילדה לוקחת ללב. כשהייתי חוזרת הביתה, הייתי בוכה. ובעבר כעסתי על כולם. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי באמת. כשניסיתי לדבר, אמרו לי להסתכל גם על עצמי. אז הקשבתי. כמו ילדה טובה.
והנה אני כאן, בתוך קשרים שגם אני יודעת שלא תמיד עושים לי טוב. קשרים שמרוקנים. כשניסיתי לדבר על זה עם אנשים שסמכתי עליהם - ילדה שמאמינה שאם מדברים יפה, הכל מסתדר - הם לא תמיד ידעו איך לשמור עליי. והשמועות? הן התגלגלו. וזה כאב. מבוגרים דיברו, ילדים התרחקו, ואני הרגשתי לבד. הלב שלי נסדק עוד קצת בכל פעם. וכרגע - מרגיש לי שהוא פשוט עייף. עייף מלהחזיק הכל.
---
העיניים שלי נעצמות. רק עוד מחשבה אחת, וזהו. כשאני באמת חושבת על זה - כן, היו לי חברות. לפעמים. כשזה התאים. יש כאלה שנשארו קצת יותר, ויש כאלה שנעלמו מהר. ואני שונאת את זה שנהייתי כל כך זהירה. שקשה לי לסמוך. אבל גם התקדמתי. אני לומדת להציב גבולות. אני כבר לא נותנת לפגיעות לנהל אותי.
והיי - אני כבר לא לבד כמו פעם. וזה משהו. ובלילות, כשהלב כואב - יש רגעים שבהם אני רק רוצה מנוחה. שקט. להיעלם לתוך סיפור טוב. לא באמת להיעלם. רק לנוח. העיניים שלי נעצמות. ואני מצאתי את עצמי בעולם שאני כותבת - מקום שבו סוף טוב הוא לא אשליה, ומקום שבו אף אחד לא פוגע בי. דמעה אחת זלגה, וחיוך קטן עלה. מוזר. חשבתי שכבר אין לי יותר דמעות להיום. כנראה שאני עדיין לומדת. ואולי - זה בסדר. |
|
