|
הסיפור שלי ושלנו
|
לפני 13 ימים |
זה היה ערב שבת רגיל וגם ערב חג רגיל, ערב שמחת תורה. קמתי בבוקר מלאת התרגשות,כי נסענו כמובן לסבא וסבתא, לפי המסורת... כל שנה בשמחת תורה אנחנו נוסעים אליהם, זה ממש כיף! אחרי שהתלבשתי והבטתי במראה בחיוך טיפה מוזר ירדתי ממורד המדרגות הישר לרכב שלנו. הנסיעה משכה השנתיים כי המרחק בינינו לא קרוב. בסוף הנסיעה יצאתי בשאגת שמחה ומיהרתי לבניין 4. צעדתי לאורך השביל היפה והבטתי במראת המעלית שהייתה מולי במהלך העליה לביתם של סבא וסבתא. "טוק" "טוק" דפקתי בשקט, מאחורי עמדו אמא, אבא, שירה אחותי ואני! שקד. לאחר מספר שניות נפתחה הדלת חיילנו שני חיוכים ענקיים. כמה שחיכיתי שכרגע הזה יקרה! נכנסנו לביתם והתיישבנו הספה בזמן שאמא ואבא סידרו את המצעים והבגדים בחדר השינה. והתכוננו להדלקת הנרות לכבוד כניסת החג והשבת. אמא הרימה ידיים למעלה ושמה על עיניה ולחשה תפילה קצרה ומייד סיימה ובירכה אותנו בחג שמח ובשורות טובות. לאחר מכן שמתי מעט סומק וחייכתי למראה, לא תמיד אהבתי את השיער החום שלי או את העיניים העמוקות שלי אבל זה מי שאני ולכן הייתי צריכה להסתדר. יצאתי יד ביד עם אבא וחייכתי עליו בשמחה. לאחר מספר דקות של הליכה נעצרנו מול בית הכנסת, ליד רחבת הריקודים שידרו במיוחד למעמד הזה. אבא שאל אותי אם אני מתרגשת והייתי באושר שכן ושרק אני רוצה להיכנס. לאחר מספר דקות מצאתי את עצמי רוקדת בלהט לצלילי שירה דקה והאושר בי זרח. הרגשתי משוחררת וחופשיה והרשיתי לעצמי אפילו לנשנש טיפה ביסלי משקית ההפתעה שקיבלתי. לאחר חצי שעה התעייפתי והחלטתי ללכת לחדר הסמוך ולבלות שם בקריאת סיפור עד שיגמר הריקודים. לאחר שעה אבי נכנס לחדר וקרא לי כי חוזרים הביתה לארוחת החג הקדושה. הנהנתי בשמחה ויצאתי איתו לעבר הבית של סבא וסבתא. ישבנו בילינו ואכלנו מטעמים, אבל הרגשתי עייפה אז החלטתי לנוח רק טיפה במיטה ולא להירדם. וכמובן שנרדמתי.... אבל חלמתי חלומות משונים על דברים משונים ומשום מה זה היה כיף. לפתע התעוררתי מקול עולה ויורד שניסיתי לפענח מאיפה זה בא והאם זה בחלום. אבל לא היה לי יותר מדי זמן, אמא ניערה אותי וקראה לי לחדר הממד ואז ראיתי גם את שירה ואבא, סבא וסבתא בממד והרשיתי לי לנשום לרווחה ואז הבטתי בפינת החדר ושם ישב אחי הגדול איתי. הוא לא בא איתנו לשבת אבל הוא גר בסמוך לדירה של סבא וסבתא וכששמע את קול האזעקה מיהר לפה כדי לעזור לנו. ישבנו כולנו בדממה, השעה הייתה מוקדמת והרגשתי את העייפות הכבדה שנפלה עלי. לפתע הסתיימה האזעקה וחייכתי בציפייה כבר לחזור למצעים הנעימים שלי במקום לשבת על הריצפה הקפואה. לאחר דקות יצאנו מחדר הממד וחזרנו לישון ופתאום עוד פעם קול עולה ויורד תקף אותנו. כבר ממש חששתי. אחי הגדול בלי לחשוב פעמיים פתח את הטלפון שלו למרות שאסור להתחיל לקרוא הודעות במהירות. ואז מבטו קפא והוא הביט אלינו... " אני לא יודע איך להגיד לכם את זה. אבל יש מלחמה."
המשך יבוא....
|
|
מוקדש
לכלמישחווהאתזה | |
|
|
