|
כתב אורח
|
לפני 2 ימים |
הייי חברים כאן מסתוריתת החלטתי לספר לכם סיפור שכתבתי: *אין להעתיק בשום פנים ואופן!*
לאמא אחת ששמה אירנה נולדו שתי בנות. "אני מפחדת שלא אצליח לגדל את שתיהן," בכתה האם. "מצטערת, אבל אצטרך למסור אותך, תינוקת שלי," אמרה האם בבכי. היא זרקה אותה על ספסל ברחוב וכשעברה שם המלכה אנה החליטה לאמץ את הילדה. "אני אקרא לך ליבי," אמרה המלכה וחיבקה את התינוקת החדשה. אירנה הסתכלה מרחוק וחיבקה את ביתה השנייה. "לך יקראו ליאת," היא אמרה לביתה שנשארה בחיקה. שתי הבנות גדלו אך לא ידעו שהן אחיות. לשתיהן היה שיער זהוב ועיניים כחולות בהירות, אבל ליאת הייתה לובשת בגדים קרועים שאמה מצאה בפחים וליבי הייתה לובשת בגדי מלכות יפים ויקרים.
כשהן היו בנות שמונה, סדר היום שלהן היה שונה . ליאת התעוררה עם קריאות אמה מהגינה, היא נזקקה לעזור בעבודות הבית ובגינה כדי שיהיה לאירנה מה למכור בשוק. ליבי התעוררה מהשעון המעורר שעל השידה ליד המיטה שלה, החליפה מהכותונת לילה היפה שלה לשמלה כחולה ויפה שמצאה בארון, צחצחה שיניים והלכה לחדר האוכל שבו חיכה לה אוכל טעים. "איפה אמא ואבא?" שאלה ליבי את המשרתת, ליה. "יש להם כמה עניינים לסדר, הם יחזרו בערב," ענתה ליה. גם לליבי וגם לליאת לא היה הרבה זמן עם הוריהם, אבל הן היו שונות לגמרי.
ביום חופש אחד, ליאת קמה מוקדם כדי לשתול זרעים בגינה הקטנה שלהם, ולעזור לאמה. ליבי, לעומת זאת, קמה מהירה, לבשה שמלה יפה, צחצחה שיניים ונהנתה מארוחת בוקר מפוארת. ליאת הייתה עייפה מעט מהעבודה הקשה, אבל לא ויתרה על הגעתה לבית הספר למחרת.
בערב האחרון של החופש, ישבו ליבי והוריה מסביב לשולחן הארוח מפואר. "אמא, אני יכולה ללכת לבית ספר רגיל? ולא לזה שבארמון?" שאלה ליבי. "למה שלא תהיי בבית הספר שבארמון? מה רע בו?" שאלה המלכה אנה בהפתעה. "אני הילדה היחידה שם," ענתה ליבי, "אני רוצה לפגוש חברים חדשים." אנה הסכימה בסופו של דבר. באותו זמן, לא הרחק משם, ישבה ליאת עם אמה, ארוחת ערב צנועה. "אמא, אפשר ללכת לבית ספר רגיל?" שאלה ליאת. "ומי יעזור לי בגינה?" שאלה אירנה. ליאת הציעה שתעזור אחרי הלימודים, ואירנה הסכימה שתחזור לבית הספר למחרת.
ביום הראשון בבית הספר החדש, ליבי וליאת נפגשו במקרה. "היי, אני ליבי, איך קוראים לך?" שאלה ליבי. "אני ליאת," ענתה האחרת. הן דיברו, גילו שהן דומות מאוד, אבל ליאת חששה לספר איפה היא גרה. ליבי לא שפטה אותה והציעה לה לבוא אליה אחרי הלימודים. הן התחברו מיד, קלעו צמות אחת לשנייה והתחילו חברות אמיצה.
אבל לאחר כמה ימים, אירעה הפתעה. שומר ראש של ליבי הגיע אל ביתה של ליאת וחיפש את ליבי, שיצאה מהארמון בשקט לבקר את ליאת, למרות שהמלכה אנה לא ידעה על כך. ליבי נלקחה בחזרה לארמון, וליאת נשארה בבית עם אמה, עצובה מהפרידה.
רונית, המורה בבית הספר, התחילה לחקור את המקרה. היא הלכה לבתים של שתי הבנות והבחינה בדמיון העצום ביניהן, למרות הסביבה השונה לגמרי. הן לא ידעו שהן למעשה אחיות תאומות.
יום אחד, ליבי החליטה לבקר את ליאת שוב. היא יצאה בשקט מהארמון והגיעה לבית הישן עם הגינה הקטנה, פגשה את אירנה. הן שוחחו וחשבו על מה שאולי עומד מאחור.
לאחר מכן, נפתלי, אדם מבוגר בעיר, סיפר להן על אירנה, על כך שהיה לה בית קטן ונדיבה, ועל התעלומה איך ייתכן שהיו לה תאומות זהות אך היא טענה שגדלה רק בת אחת.
יום אחד, הן מצאו קופסה ישנה עם צמידים לבית תינוקות שנשאו את שמותיהן, כל אחד עם הכיתוב "שייכת לאירנה". הן היו בהלם מוחלט. לא יכול היה להיות שזה לא היא – האם אירנה הייתה זו שוויתרה על אחת מהבנות שלה? ליאת שאלה את אמה ישירות: "למה זרקת את אחותי?" אירנה נאלצה להתמודד עם האמת הקשה.
בלילה, המלכה אנה ניגשה לליבי וסיפרה לה את האמת – שהיא מאומצת, אך גדלה באהבה. ליבי למדה לקבל את זה, להבין שהמשפחה שלה מורכבת אך מלאה באהבה.
למחרת, ליבי קמה מוקדם, צחצחה שיניים, התלבשה במהירות, והגיעה למשרתת ליה לשאול אם היא מוכנה לספר לה את האמת שהלילה המלכה תספר לה. ליה הבטיחה שתהיה שם בשבילה.
לאחר שהסוד נחשף, המלכה אנה הבטיחה לליבי: "את לא צריכה יותר לעבוד קשה בשוק. ניתן לך לעבוד אצלנו בארמון, יהיה לך חדר לישון בו, משכורת גדולה, ושתי בנותייך יגורו בארמון עם ארוחות גדולות, בגדים חגיגים ושמירה אישית." ליבי וליאת חייכו בשמחה, הבנות עם צמות יפות, סוף סוף ביחד ומשפחתן השלימה.
|
|
